<h1>ה' ע"א</h1>
<h2>דף יא:</h2>
והוספתי להפליא הפלא ופלא על הגזרה זו שנאמר בה שמי שלא יטול רשות ממהר"ר ישעיה שהגיטין והחליצות שנעשין לפניו יהיו פסולין. ואם נעשו כהוגן וכתקון חז"ל והם כשרים מן הדין למה יהיו פסולין. ומה צריך נטילת רשות משום רב בכתיבת הגט ונתינתו וכן בחליצה. ואי משום מה שאמרו ז"ל [קדושין ו' ע"א] כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהן. סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ואפילו בגיטין הבאין ממדינת הים שלא היו בקיאין בדקדוקי גיטין בדורות הראשונים קודם שלמדו אליבא דרבה דאמר טעמא דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום לשמה, אמרינן בגמ' [גיטין ב' ע"ב] דרוב בקיאין הן. ופירש רש"י ז"ל רוב ישראל בקיאין הן ואין לחשדן. ואמרינן נמי התם דאפי' לרבי מאיר דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, אלא דרבנן הוא דאצרוך דלמא אשכחיה בר מאתיה דשמיה כשמיה שכתבו ונמלך מלגרש כמו שפירש רש"י ז"ל. ומטעם זה הוא שלא חשש רבה אלא משום לשמה אבל לא לשאר דקדוקי גיטין, משום דלהא ליכא למיחש כלל דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, כמ"ש זה המפרשים ז"ל. ואף בלשמה שחששו דלמא אשכחיה בר מאתיה אפילו הכי משום עגונא אקילו בה רבנן להאמין השליח ואפילו האשה עצמה אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בריש מכילתא דגיטין [ב' ע"ב]. ואף בלשמה שחשש רבה דלמא אשכחיה בר מאתיה דשמיה כשמיה, לא קיי"ל כוותיה אלא כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. ולא חשש לשמה כלל אפילו קודם שלמדו משום דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל וכל האחרונים ז"ל. והנה מהר"ם הלוי פוסל הגיטין הכשרים על לא דבר, ואינו חושש לטעם עגונא, ולא הלך בזה חוץ מכבודו בעקבות חכמי התלמוד שאמרו [כתובות ב' ע"ב] אין טענת אונס בגיטין, והתירו גט דמדאורייתא לא הוי גיטא, ושרו אשת איש לעלמא. וסמכו על כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. משום תקנת צנועות דזמנין דלא אניס וסברא דאניס ויתבא ומעגנא. ואע"ג דהתם לא מעגנא מדינא שהרי אין לה לחוש דאניס דרובא דאינשי לא אניסי, אלא ממדת חסידות מעגנא. והיינו דקרו להו צנועות. ואפ"ה עשו להם חכמים תקנה והכשירו הגט שהיה פסול מן הדין. ומהר"ם הלוי עשה בהפך כי הגיטין והחליצות הכשרין מן הדין פסל בלא טעם מפני שלא נטלו רשות ממהר"ר ישעיה. והגט הנעשה בהכשר מי יפסלנו. ואפילו הבעל עצמו מכיון שנכתב הגט כתקנו אינו יכול לבטלו שלא לגרש בו, כדאיתא בגיטין בריש פרק השולח [ל"ב ע"ב] ובקדושין ריש פרק האומר [נ"ט ע"ב], נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל, כפי הגרסא הנכונה וכמו שפירש רש"י ז"ל שכתב לשליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה, אבל הגט שהוא בעין אינו נפסל לעולם. וכן הכריעו האחרונים ז"ל.
ומה שאמרו [קדושין ו' ע"א] כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהן. פרש"י ז"ל להיות דיין בדבר שמא יתיר אסור ערוה, אבל הגט שנכתב כתקנו למה יפסיד וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ויש להם תקוני הגט בכל הלכותיו כמו שסדרו להם המחברים ז"ל ואפילו הדיין אין לו לידע אלא הפסקים. דומיא דההיא דאמר רב הונא הלכה כרבי יוסי דבעינן התם בפ"ק דקדושין אפילו לא שמיע ליה הא. אבל אין צריך שידע כל הויות התוספות וגליוניהם ולמירמי דיקלי ולמזקף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהויות דמעיילי פילא בקופא דמחטא, ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים קושיות ותרוצין, ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. וכבר אמרו בפ"ק דערובין [י"ג ע"ב] גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חבריו על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים. וכן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אע"ג דב"ש מחדדי טפי כדאמרינן בפ"ק דיבמות [ט"ו ע"ב]. וכבר נפסקה הלכה בסוף הוריות [י"ד ע"א] דסיני עדיף מעוקר הרים. וגם מאי דאמרי כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין, ר"ל בהלכותיהן המצויות תמיד, ולא בדברים הזרים שאינם נמצאין אלא לעתים רחוקות. והיינו דבמאי דבעי בגמרא אפי' לא שמיע ליה הא דרב הונא, פרש"י ז"ל כלומר מי שכיח הא או לא שכיח שיהא אדם נותן גט לאשה או קדושין ואינו מפרש ע"כ. משמע הא אי פשיטא לן דלא שכיח אינו צריך.
ומכל מה שנאמר יצא לנו שהגזרה שגזר מהר"ם הלוי היא שלא כדין וכהלכה, כבודו במקומו מונח, ואין לחוש לה. אלא שתלמידיו ותלמידי מהר"ר ישעיה אותם שרוב חכמתם מהם, אין להם להורות ולקבוע מדרש ולתפוש ישיבה אא"כ נטלו רשות ממנו כמו שהוא מן הדין. ואפשר שעל אלה לבד נתכוין מהר"ם הלוי, שחזקה על אדם גדול כמוהו שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ואף אם הוסיף וגזר בגזרת נחש סמך לו על מ"ש בירושלמי דמ"ק [פ"ג ה"א] הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. אך הפריז על מדותיו לומר שגיטיו וחליצותיו פסולין. ובזה חתרנו למצוא לו פתח או טעם נכון כי חפצנו צדקו ולא מצאנו.
ועתה נבא בזה מצד אחר ונאמר אף אם היה ביד מהר"ם הלוי למנות שר ושופט רב ודיין על קהלות צרפת לדון ולהורות על כל הקהלות בין דם לדם בין דין לדין ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע. ובחר עתה במהר"ר ישעיה ומינה אותו עליהם ולהסיר מהר"ר יוחנן מן השררה ההיא שהחזיק בה, גם בזה עשה שלא כהלכה מכמה טעמים. ראשונה שאפילו לא החזיק בה מהר"ר יוחנן, אלא שעתה היה תחלת המנוי, היה ראוי למנות להיות נוהג בשררה ההיא מהר"ר יוחנן. לפי שאביו מהר"ר מתתיה נ"ע נהג בה כבר ברצון הקהלות ובהורמנא דמלכא. וכי היה גדול בכל המלכות ההוא בחכמה ובמנין. ומן הדין בנו קם תחתיו, כדגרסינן בספרי [ויקרא ט"ז] הוא ובניו [דברים י"ז], שאם מת הוא בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד ישראל מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר בקרב ישראל. כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. וכן אמרו בתורת כהנים [פרשת צו] גבי כהן גדול. שנאמר בו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו. ואפילו אם היה אחר גדול ממנו בחכמה, בנו קודם כדאמרינן בפרק הנושא [כתובות ק"ג ע"ב] שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא, מאי קאמר, הכי קאמר אע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא, כדאמרינן התם דר' גמליאל לא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה, ר"ל ששמעון אחיו היה בה גדול ממנו, אבל ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה. ואם אין ממנין נשיא הבן קטן, אע"פ שהוא גדול בחכמה מן הבכור, כל שהבכור ממלא מקום אבותיו ביראת חטא, כ"ש שאין ממנין אחר שאינו בנו, אע"פ שהוא גדול בחכמה. ולזה אם יאמר הר"ר ישעיה אני גדול מהר"ר יוחנן בחכמה, אעפ"כ אין ממנין אותו, שכבר נודע ומפורסם לכל שמהר"ר יוחנן ממלא מקום אבותיו ביראת חטא. וכן העידו עליו הקהלות ההם אף כי חכמתו עמדה לו ומצאה כביר ידו וקבע ישיבות והרבה גבולו בתלמידים. ואם יאמר אליו מהר"ר ישעיה בהדי דידי קא מנצית, דאי חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי. יוכל להשיב אליו מהר"ר יוחנן בהדי דידי קא מנצית דאנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל. וכבר שמעינן מההיא סוגיא [שם] שהיה לו לרבי למנות לר' חייא בראש אע"ג דרבי חנינא חריף טפי, אי לאו משום דסבר לא אפגריה. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות מלכים [ה"ז] וז"ל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד אלא כל השררות והמנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו לעולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למנוי מן המנויין שבישראל עכ"ל. וכן הוא בתוספתא דשקלים [פ"ב הט"ו] שכל הקודם בנחלה קודם לשררה ובלבד שינהג מנהג אבותיו.
שנית שאף אם לא היה מהר"ר יוחנן בא בטענת אביו, והיה ראוי מהר"ר ישעיה להיות קודם להתמנות. מ"מ כיון שכבר היה נוהג בשררה ההיא שקבלה מעצמו והחזיק בה זכה בה, מדגרסינן בירושלמי דהוריות [פ"ג ה"ה] דבי הושעיא ודבי בר פזי הוי עלין ושאלין בשלמיה דנשיא כל יומא והוה אלין דבי הושעיא עלין קדמאי ונפקין קדמאי אזלין אנון דבר פזי ואתחתנון בנשיאותא אתון בעיין מיעל קדמאי. אתון ושאלון לר' אמי, אמר להון ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו [שמות כ"ו], וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום. ותו אמרינן תרתין זרעייתא בצפרי בולטייא וסגנייא והוון בולטייא אזלין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום ועלין קדמאי והוון סגניא עיילין ונפקין בתריהון אזלין סגניא וזכון באורייתא ואתו למיעל קדמוי דבולטייא אתשאל לרבנן על רבי ודרשה בבי מדרשא אפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. שמעינן מיהא שמי שהחזיק אפילו מעצמו באיזו שררה, או דין קדימה, אין נוטלין אותה ממנו לתתה לאחר גדול ממנו, מכיון שכבר זכה בה. אלא א"כ הוא עם הארץ והאחר ת"ח. אבל כל שהמחזיק בה ת"ח אין מסלקין אותו אע"פ שהבא לנוטלה גדול ממנו. וכבר מנו רז"ל את בן בתירא בג' ענותנין בפ' השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ה ע"א] מפני מה שעשו להלל שהושיבוהו בראש ומנוהו נשיא עליהם אע"פ שהיה גדול מהם בתורה וקא אתי מזרעה דדוד. אלא כיון שזכה בן בתירא לישב בראש ולהיות נשיא לא היה לו להסתלק אלא מפני ענותנות גדולה שהיתה בו ורצה להסתלק מעצמו. וכבר העיד רבינו הקדוש על עצמו שכל דבר ענוה היה הוא עושה, אבל לא היה עושה מה שעשו בני בתירא לזקנו ליתן כבודם לאחר כמוזכר בירושלמי דכתובות פ' הנושא [פי"ב ה"ג]. כי אע"פ שהחכמים ראוי להם לברוח מן השררה, אבל כשנתמנו בה היו מקפידין שלא להסתלק ממנה. כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות [ק"ט ע"ב], א"ר יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ומניחו לפני ארי, עכשיו האומר לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין.
שלישית שכבר נתמנה מהר"ר יוחנן בשררה זו בהסכמת קהלות צרפת וקבלוהו עליהם. ומעתה אין מורידין אותו דמעלין בקדש ואין מורידין כדאמרינן בפ' תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] בעובדא דר"ג עם רבי יהושע כשרצו למנות ראב"ע ונמלך באשתו ואמרה ליה קא מעברין לך אמר לה גמירי מעלין בקדש ולא מורידין. והתם נמי לא העבירו את ר"ג אע"פ שצער לר"י שהיה גדול החכמים עד שצערו שלש פעמים, כדאיתא התם אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה. ואעפ"כ כשנתפייס ר' יהושע החזירוהו דמאן דלביש מדא ילבש מדא, ומזה בן מזה יזה. מ"מ כיון שראב"ע נתמנה בהסכמתם לא הורידוהו לגמרי דמעלין בקדש ולא מורידין כדאיתא התם. וכן נמי בפ' בתרא דמנחות [ק"ט ע"ב] בעובדא דחוניו ושמעי בני שמעון הצדיק אמרינן שאין מורידין מגדולתו מי שנתמנה בה כדאמרינן התם. וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה זה שלא ירד לה כך היורד לה על אחת כמה וכמה. ופירש רש"י ז"ל על אחת כמה וכמה שאין מורידין אותו שלא יקלקל עצמו. וצא ולמד מרבינו הקדוש דמשום כבודו דרבה בר בר חנה שירד ראשון לבבל ונתן לו רשות אף להתיר בכורות לא רצה לתת רשות לרב להתיר בכורות אלא אמר יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר. אע"ג דחכים טובא ובקי במומי טובא. אלא כדי לחלוק כבוד לרבב"ח שירד ראשון שיהיה יתר מרב במעלה זו של התר בכורות כדאיתא בפ"ק דסנהדרין
